האוירה מבהירה אחרי ימים של דאון, ומקווה שתרגישו לבד שזה לא פוסט רגיל על יומולדת פוצי קוצי, איחולים ושטויות רגילות, פשוט כי לא הרגשתי כך הפעם הזו.
השבועיים האחרונים היו מלאים דאגות, מפחי נפש קטנים וגדולים, כאילו הכוכבים אינם מסתדרים עם עצמם בשמיים ואני תקועה ביניהם, ושום דבר לא נופל ומסתדר כמו שצריך. בדיוק בתום תקופה כזו נתקעה לי היומולדת, ואפילו לא היה בראש שלי. אתם יודעים, יש לפעמים דברים חשובים נוספים....
לשם שינוי לא התחשק לי "לחגוג", לעשות בלגנים במציאות, ולו הוירטואלית, וזו אולי אחת הסיבות שאני מספרת על כך בדעיבד, תארו לעצמכם אפילו למתנות לא היה לי ראש, ואולי בגלל שמתחילים קצת להתבגר באיזה שלב...לא?! דברים מקבלים משמעות שונה.
פעם ראשונה שחררתי, זרמתי, בלי רצונות וציפיות כאלה ואחרים what so ever.
אולי דווקא משום כך כי לראשונה בחיים הייתי בלי ציפיות, ועניינים התחילו בקטנה כזה להסתדר פה ושם.
הבדיקה המדאיגה של אמא נדחתה, מה שבא בא לטוב, המפגש שלא יכולתי להגיע אליו ורציתי, לו רק כדי לעזור ל"לוק" התברר כשבועיים אחר כך, ומפח הנפש בעבודה בגללו אכלתי את הלב מתובל בניטים התברר כ"אי הבנה ו"הוחלק". כנראה שהכוכבים שם למעלה התחילו לחזור למסלול ולהסתדר אחד עם השני, מקווה שהמגמה תימשך.
ברוח אופטימיות זו כשאחותי שאלה אותי מה אני רוצה מתנה (ברור שאין הכוונה לתשומות הלב הקטנות שאנו נוהגות לפזר אחת לשניה לפעמים לאורך כמה ימים, "נקמות קטנות" אנו קוראים לזה), הבהרתי לה שבעצם אני לא בטוחה שאני רוצה משהו.
התכרכמו פניה והבנתי שאני עושה לה בעיה, אז החלטתי בהתאם להלך הרוח שאז הייתי שרויה בו שהמתנה תהייה הפעם משהו שונה, שרציתי לעשות וללא עזרתה של אחותי לא בטוחה שאעשה זאת.
כבר זמן רב אני מרגישה צורך לנסוע למקום של חולות לבנים, טבעיים, דיונות קטנות, כמו שהיינו ילדות קטנות שאבא ז"ל לקח אותנו "להתגלצ' בואדי(פירקו לי את הואדי). אז הצעתי מקום קרוב למרות שהאידאלי למעשה הם חולות ניצנים הרחוקים. כנראה שמתישהו ניקח כובעים, שמיכה, ניילונים, שתייה, ונתגלצ' כמו שהיינו קטנות בחולות, על התחת, בשאגות קרב רמות, נזרוק ת'עצמנו שנים אחורה. אח"כ נלך לשבת לאכול בכיף כמו ש"עושים מבוגרים", וזה משהו שלא הסכמתי לעשות בשום אופן כשהייתי קטנה - לאכול. נראה מה יהיה ואיך נצא מהגליצ'ות הללו.
וכיון שבכל זאת דובר בבקשות ומתנות, אז משהו שאני באמת מבקשת שנים הרבה ליומולדת, וכל יום מהיושב במרומים ב:ענווה, כאב, ותקווה :
סגירתה של חוות מזור.
במקור כולל תמונות ולינקים בבלוג שלי כאן
התחברות אל בע"ח במקום לשלוט בהם מרוממת אותנו לכוכבים (ברברה קלו הנד) http://cafe.themarker.com/user/114149/ bonbonyetta@walla.co.il
